crap01
והפעם אפשר לשמוע את זה (23:05).
והפעם אפשר לשמוע את זה (23:05).
סדרה חדשה בשם קראמבס (crumbs) שודרה שבוע שעבר.
בתור סיטקום היא מזעזעת, אבל ברמה אחרת היא גם קריקטורה של סיטקום ויש תחושה חזקה שהשחקנים מודעים לזבל שהם פולטים.
עדיין מוקדם לקבוע, אבל יש פוטנציאל אם יפסיקו את מתקפת הקרשים ויתמקדו יותר בדרמה (מה שאין לארסטד דבלופמנט).
אתמול גיליתי תגליונת קטנה שהסעירה את עולמי הצר: הריף שהערוץ הראשון משתמש בו לשיקופית של “התוכניות הערב” לקוח מDoll is Mine, השיר הרביעי באלבום האחרון של בלונד רדהד (שלא סבלתי, לכן בל ייפלא שההצתה ארכה זמן רב כל כך). עכשיו בטח תשאלו איך אני יודעת מה הולך בערוץ הלא נצפה במדינה, ואני אשיב שאחת לשבוע הממיר מתייצב על 11 למשך פרק שלם של CSI, לפני שהוא שב לאקסטרה.
טריוויה: CSI שהפכה את ג’רי ברוקהיימר ממפיק-על של קולנוע למפיק-על של טלוויזיה היא אחת הסדרות הפופולריות בארה”ב. הסדרה המקורית שעלילתה מתרחשת בעיר החטאים לאס וגאס זכתה לשני ספינים פופולריים אף הם, CSI ניו יורק עם הקאסט האנמי וCSI מיאמי עם דיויד קארוזו המלחשש והבלתי נסבל. כשערפאת הלך לעולמו בתום פרפורי גסיסה ממושכים החליט בכיר בסי.בי.אס לקטוע את הפרק של CSI ששודר באותה שעה כעשר דקות לפני סופו על מנת לעבור לדיווח חדשותי של הידיעה. כמויות מכתבי התלונה שהגיעו לרשת בעקבות אותה החלטה אומללה הביאו לפיטוריו של המסכן ביום שלאחר מכן.
הסדרה זכתה בפרסים רבים ומעוררת גם לא מעט התנגדות בגלל האלימות הגרפית הרבה המתוארת בה. למותר לציין שאין בה כמעט שום סקס, למעט אונס של קורבנות או מועדוני חשפנות כשהעלילה מחייבת. החוקרים והחוקרות החתיכים רואים זרע רק מבעד למכשיר האור האולטרה-סגול או המיקרוסקופ במעבדה המצויידת היטב, ולא מניחים לאופיס רומנס לחבל להם במקצוענות.
אה, כן, וגריסום שולט.
הסבר: האנשים הפעילו אינסטינקט הישרדות בשפנפנים, כך שהם מעמידים פני מת.
לילה טוב
אודי תראה איזו טלפתיה, רק דיברנו על אנשים בתלתלים שקונים הוצאות נדירות של קויל במאה חמישים שקל, והנה מישהו בפורום אלטרנטיבית של למהנט (אדר, אימצתי את החידוד) רשם את החרוזים הבאים:
ג’נסיס פי, הוא בן או בת?
נראה קצת כמו לימור לבנת
כאוס מייג’יק, זה לא קל
גם עבור סנדק האינדסטריאל
גם יהודי, גם ערבי
מבקשים לשים סייקיק טיוי
ולקול הצהלות
רוקדים ת’סקנד אנואל ריפורט (אני יודע שזה של ת’רובינג, זה פשוט לא התחרז)
אולי מספיק? לא תודה
דכאו משועמם בעבודה
עוד מעט
הפיטורים
חוזרים לגור
עם ההורים
מחשבה בלתי נמנעת שעברה במוחי בעודי מזדחלת בשובל המכוניות האינסופי ברחוב אגריפס הבוקר: לראות אנשים עם טעם רע/חוסר טעם במוסיקה מסתובבים בגאווה עם האייפוד נאנו החדש שלהם (או כל מכשיר דומה מאותו קליבר) זה מקומם כמעט כמו להביט במראה האחורית של הטרנטע המשתקשקת ברעד ורעש שלך לעבר מכונית השרד האירופאית מדגם אקזקיוטיב שזה עתה עקפת הנהוגה בידי איזה קשיש בן שמונים שמנווט אותה בקושי רב לאבדון במהירות ממוצעת של 20 קמ”ש. איזה בזבוז.
מאת Warren Ellis ו-Ben Templesmith, בגירסת זכוכית מגדלת אבל חינמית.