פולקעס

חברים יקרים, אני מאוד שמחה ונרגשת להתבשר ולבשר על הבלוג פודקאסט של שתי מורות רוחניות גדולות, דואו מארגו.

ממש אהבתי את הקונספט של זה. על אותו משקל אני גם המצאתי משחק קטן ודי דומה משל עצמי: כותרות של ביקורות מוסיקה בזינים ברשת שלא קראתי ומה אני סבורה שכתוב בהן.

טוב, למרות שהתוכנית של הקונכיה שערכתי נקברה תחת ערימה של טעויות ואי הבנות מצערות, החל מזה שטעיתי ביום בתאריך השידור, עבור בכשל הבנתי שהאירוח היה אמור להיות אקטיבי (ובעצם גם אין לי מיקרופון, פרט שולי), בואכה דרך השמטת השיר השני מהפלייליסט בהעתקתו למייל, וכלה בבקשה שלא נענתה מעולם לשלוח שוב את אחד הטראקים - הרי היא לפניכם. אכן, הייתי טרודה לאחרונה בשלל עניינים אישיים יותר או פחות ודעתי היתה פזורה עלי, וכמו שפרנק מציין בצדק בתמיהה מסוימת אפילו לא טרחתי לפרסם פה בבלוג לפני. אז סליחה מכולם, אני מבטיחה להשתפר לפעם הבאה. אפשר להתנחם בזה שהמוסיקה טובה, רוב הזמן לפחות. במידה מסוימת היא משקפת את סיכום 2005 שלי במוסיקה, שהיתה בשבילי שנה של התחפרות בטעם אישי וביצורו, עם הרבה הרבה אינדי רוק מלודי ופאואר פופ מצד אחד, וריוט-גרררל ופאנק-רוק צ’יקס מצד שני. למעשה זחלתי כל כך עמוק פנימה בקונכיה הפרטית שלי (ראית פרנק איך הכנסתי לך פרסומת בדלת האחורית) שאני מוצאת את עצמי חשה לראשונה שלסיכומי השנה האלה אין ממש קשר אלי, בעוד שפעם ממש לקחתי אותם אישית. מעניין אם עוד אנשים חולקים איתי באדישות הזאת מול הרשימה של הפיצ’פורק למשל שבעבר הסעירה רוחות. מבחינתי היא היתה יכולה באותה מידה להיות מסודרת מהסוף להתחלה. אולי קצת חבל על wilderness שלא נכנס בסוף, ואם ממש תלחצו אותי לקיר אני אפלוט גם שבעיניי illinois היה מנג’ס, אנימל קולקטיב מקושקש ומעצבן, ודירהוף כרגיל מחורבן. אה, כן, וזו הרשימה שהתחלתי להכין כשעוד הייתי חרוצה ונלהבת, עד שנשברתי באמצע. הסדר הוא כרונולוגי בלבד, לפי בערך מתי שהרליס נחת על האוזניים שלי, וכולל לא רק אלבומים פרופר אלא גם אוספים, אי.פי’ס, די ג’יי סט ו(סוג של) רה-אישיו. אני לא מתיימרת לטעון שמדובר ב”אלבומי השנה” למרות שחלקם בהחלט ראויים לשאת בנטל התואר, אלא כאלה שהייתי מאוד מרוצה מהם ושזכו למספר השמעות שעולה על 2. עד כדי כך שרירותי. בנוסף, היה גם האוסף המצויין הזה שמשום מה עוד לא נכנס לדאטאבייס של רייט יור מיוזיק שהייתי מרוצה ממנו ברמות על ממש. זהו זה, אני סיימתי. תנהגו באיפוק עם השתייה וצחצחו שיניים לפני שאתם מתנשקים.

עדכון: רצ”ב הפלייליסט של התוכנית כפי ששודרה בפועל

אולי קצת איבדתי את השפיות, אולי הושפעתי קצת מהפוסט הקודם.
יש כאן מוזיקה בסגנון (טיקי?) לאונג’, שהיא ברובה אם לא כולה גרסאות כיסוי (כך שהבושה רק מוגברת). תיהנו!

“Ride of the Valkyrie,” by Stan Kenton and his Orchestra
“House of the Rising Sun,” by Sammy Kaye and his Orchestra
“No Te Esconde,” by Los Brasilios - כולם לשיר ביחד
“Middle East Mambo,” by David Carroll and his Orchestra
עוד ופרטים על השירים: Space Ago Pop Music

ולסיום:
“A Porter’s Love Song to a Chambermaid,” by Jimmie Rowles

אז ברנט ספיינר (השחקן שמאחורי דאטה מסטאר טרק נקסט ג’נריישן) הלך בדרכו של לנרד נמוי (מיסטר ספוק בסדרה המקורית) והקליט אלבום שרוכב על הדמות הפיקטיבית שהקנתה לו את תהילתו… בינתיים כשעתיים מההעלאה ואחרי 25 הורדות אין סידרים או ליצ’רים. מילא.

מחר בערב ההופעה האחרונה כאן. רשמים מגוונים מזו שאנחנו ראינו במוצ”ש כאן וכאן
האלבומים נמכרים ב40/50 ש”ח (ויניל/דיסק) אבל משתמשי סולסיק (ניקוטין?) שלא יכולים להתאפק ימצאו שניים מהאלבומים שלהם בסבך תיקיותיו של המשתמש sabresonic, אחד מהם כריפ פרטי שלו.

עכשיו מש”בטיפול” עברה לעולם שכולו VOD ההתמכרות היומיומית החדשה שלי היא דרמת המשטרה “המגן” שמשודרת בערוץ AXN של הכבלים מדי ערב מההתחלה, ועונתה החדשה צפויה לנחות מתישהו החודש בערוץ 3. הסדרה, שניתן לתאר אותה כהכלאה בין “הסופרנוס” ל”רצח מאדום לשחור”, שאף לשתיהן הייתי מחוברת בזמנו באינפוזיה, עוסקת בקורותיה של תחנת משטרה בלוס אנג’לס שהוקמה במבנה של כנסיה לשעבר, ובמרכזה דמותו ה”שנויה במחלוקת”, אם לנקוט לשון עדינה, של הבלש המושחת ויק מאקי (בגילומו הכריזמטי של מייקל צ’יקליס עב הבשר) שכפי שמגדיר אותו מפקדו בפרק הפיילוט “הוא אל קפונה עם תג שוטר”, יש לו “שיטות מיוחדות” לשבור חשודים בחקירה, הוא גובה דמי חסות מסוחרי הסמים בשכונה “שלו”, מתרועע עם זונות נרקומניות, וגונב ממאפיונרים. וגם, ממש כמו בבואת המראה שלו טוני סופרנו, גם מאקי הוא איש משפחה למופת שכשמגיע בסופו של יום עבודה מפרך לביתו צרותיו אך מתחילות, כשהוא צריך לתמרן בין התפקיד התובעני לאישה הקריזיונרית המנדנדת, הבן האמצעי שאובחן כאוטיסט והבת הגדולה שמרגישה זנוחה בצד.
אפשר להמשיך להפליג בשבחים על הקאסט, הכתיבה והבימוי המשובחים, אבל למה לנו כשאפשר לגשת ישר לעניין שבאמת לשמו וכו’: הפסקול. גם באספקט הזה “המגן” אינה מביישת את הפירמה ומפנקת עם מיטב האלטרנטיבה העדכנית לתקופה (שנכון לרגע זה, עדיין בעונה הראשונה, שזה אומר בסביבות 2000-1, עם rock action של מוגוואי ו69 love songs של מגנטיק פילדס, לדוגמה).
אני כבר יכולה לראות את אודי מצקצק בלשון ומניד ראש בייאוש עם ההבעה שאומרת “אני מרחם עליך (מצד אחד) ומתבייש שאני מכיר אותך (מצד שני)” אבל בהן צדקי, אלו חמישים הדקות שאני הכי מצפה להן במשך כל היום בשלושת השבועות האחרונים.

הסיפור הזה אמנם לא בדיוק נופל במגירה הקלאסית של אגדת סינדרלה אבל עדיין מספיק לחימום הלב ויצירת מיני-מיתולוגיה. מסתבר שאיזו שנון פלמר חלקה דירה עם ג’ף מנגום (וגם עם איזה פרננדס מאוליביה טרמור קונטרול, גם כן בקולקטיב אלפנט סיקס) וקיבלה ממנו קסטה עם דמואים. עכשיו, יותר מעשור אחרי, היא נזכרה בהפקדה ובעזרת מנהל האתר של הנויטרל מילק הוטל, הפרויקט העיקרי של מנגום, העלתה את הקטעים לבלוג שלה. עוד קטעים שתקועים בינתיים עם שם זמני בלבד נמצאים בשני בלוגים אחרים עד שיוכרע השם הסופי:

gardenhead
circle of friends
now_im_going_down_unconfirmed_title
say goodnight (unconfirmed title)
dead dog (unconfirmed title)

הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשהקשבתי להם זה שהסאונד מזכיר קצת אלבומים ישנים של guided by voice.וגם, איזה מרגש, הא? כמו שלאסי שבה הביתה.

כנוגד חומציות לגל האייטיז המאיים להציפנו אני עושה רה-איטרציה (שלא לומר קרוס פוסטינג כמעט) על מה שנכתב בפיצ’פורק בעניין הפסקול לסרט מבוסס משחק מחשב Stubbs the Zombie, שגיבורו הוא סוכן נוסע תאב נקמה ומוחות (או כמו שחיים פירו קורא לזה: “פינוקי בשר למביני עניין”). ההתרחשות ממוקמת בעיר פיפטיז רטרו-פוטוריסטית בשם פאנצ’בול, מה שמעניק את הפררוגטיבה למיני להקות אינדי שבימים כתיקונם מאכלסות את הפסקול של the OC לעשות שמות (כלומר גרסאות אינדי רוק “עדכניות”) ללהיטי הרוקבילי של התקופה. אז כפי שרוב אנשי שלומי (וגם כמה שלא) יודעים, די באזכור אפילו של השם המפורש דת’ קאב (שם קיבוצי לכל הפרויקטים של בן גיבארד, לצורך העניין) כדי לגרום לי לפצוח במסכת התנהגויות כפייתית (עיין ערך צפייה בכל פרקי הסדרה הנזכרת לעיל) ולצהול בהתרגשות ששמה בכיס הקטן אף את המעריצות בנות השלוש עשרה של יהודה סעדו.
לפיכך ברור ששעטתי לעבר הטורנט (שירד בקצב רצחני של כ150 קסל”ש בממוצע, די מרשים) ובלי לבזבז זמן הסתערתי ישר על “מלאך ארץ” שהם מכסים, רק כדי להתאכזב קמעה, שכן לעומת הקאבר הנהדר במסגרת הפוסטל סרביס של against all odds לפיל קולינס מדובר באנטי קליימקס. גם הרצועות שדגמתי ממנו אחר כך לא השביעו את רצוני, והלכתי לישון מאוכזבת במחשבה שהפיצ’פורק היו נורא עדינים איתו כשנתנו לו 6.9 נדיב.
היום חזרתי אליו ושמעתי הפעם את כולו, בסדר השיבוץ המקורי, ונחה דעתי. למרות כמה “חבלים” (במובן ריבוי של “חבל ש…”) מדובר במוצר די מהנה, אפילו אם זה גילטי פלז’ר, שהאמת, זו דרך די לגיטימית לאפיין בהרחבה את רוב ההעדפות המוסיקליות שלי בשנה-שנתיים האחרונות (שמושפעות/משפיעות על ועל ידי ההעדפות הטלוויזיוניות, אמרתי כבר?). אני מהינה לטעון אפילו שהטרק של קלם סנייד מספיק טוב כמעט כדי לעמוד בזכות עצמו, אבל גם כמה טרקים שלא, עדיין די כיפיים בתוך ההקשר. כמו הסוכריה של בן קוולר lollipop.