פולקעס

רק עכשיו שמתי לב שמה שאודי כתב על the IT crowd לא קיבל פוסט רשמי אלא הוגנב בתגובות, וחבל, לדעתי.

אז הנה זה, שוב:

אפרופו אדמין ראיתי את שני הפרקים הראשונים של סדרה קומית בריטית חדשה על שני גברים ואישה (פורמט שחוזר על עצמו, לא?) העובדים במחלקת ה-IT של איזה חברה ששמה לא משנה. כמובן שהאשה היא “הנורמלית”, קריא לא מבינה במחשבים, אבל עדיין מטורפת כנדרש (הנה שוב פעם אני משתמש בביטויים מתמטיים כמו “כנדרש” (וגם לא שוכח לסגור סוגריים כנדרש (די!))).

בקיצור הפרק הראשון היה מצחיק, השני פחות, ואני מקווה לטוב. הכותבים של הסדרה שואבים השראה מהאינטרנט, ונותנים גם לינקים מתאימים באתר. אה כן קוראים לסדרה “The IT Crowd”.

עוד כבוד ראוי הוא שיש להם תמונה של מפלצת הספגטי תלויה על הקיר במשרד.

 אגב אודי, הערה אדמיניסטרטיבית: לא עפתי בכלל מהמימשק עריכה החדש. גם איטי יותר ומסורבל בגלל כל הגרפיקה, וגם נעלמו לי פונקציות שהתרגלתי ואהבתי. לטיפולו המיידי של פופטיץ.

היום בעודי מנסה להסביר לחברתי למעבדה את שורש הפאדיחה בהתמכרותי לדיסק של רייצ’ל סטיבנס הועפתי בבלאסט פרום דה פאסט למחוזות ילדותי כשבתגובה לתיאוריי “להקת ילדים שהם מריונטות של מפיקים” על SClub7 נדלקו זוג פנסים מנצנצים בעיניה ובחיוך שהתפשט על פרצופה המנומש שאלה “קיד וידאו?”
הנה כי כן, כפי שמעידים גולשי הימד”ב, הסדרה לילדים הזו ששודרה כאן באמצע האייטיז בדיוק כשהייתי בגיל הנכון לצרוך אותה בכפית (זו לא מטאפורה, הדמויות המצוירות או יותר נכון חיקוי גרוע שלהן הוטבעו על מכסים של מעדני חלב שהפצרתי בהוריי או כל מבוגר אחראי אחר בסביבה לרכוש לי) ואיכלסה כוכבים בשר ודם שהופכים לקארטוּן במהלך סיקוונס הפתיחה וחוזרים לדמותם האנושית בסוף הפרק לרגל קליפ מוסיקלי שונה בכל פעם (למרות שעד כמה שאני זוכרת ייתכנו גם אי אילו חזרות), קצת כמו הקונספט של הסרט הבריטי “ילדי המים”, היתה כל מה שדור הMTV הצעיר יכול לבקש לעצמו; גם אנימציה, גם קליפים, גם דמויות שהן ילדים שמנגנים בלהקה, כל אחד בכלי אחר, וכמובן: מוסיקה מקורית עתירת סינתים כיאה לצייטגייסט שהגיע באותה עת לשיאו, זה שאחריו רק מדרון תלול.
מסתבר שגם לקיד וידאו, כמו כל פריט נוסטלגי אחר מהאייטיז שמכבד את עצמו, יש אתר שריר וקיים שבו אפשר להוריד את כל השירים (כי הקסטה המקורית שהיתה לי כבר מזמן הלכה לאיבוד, כמה חבל. מי יודע מה אפשר לקבל עליה בebay היום), להתעדכן במילות השירים האמיתיות (במקום הג’יבריש שהמצאתי) ולסגוד לחיטוביו של הנער קיד (בריאן סקוט).

fastr, משחק מבוסס flickr. מוצגות תמונות מתוך פליקר וצריכים לנחש מה היתה מילת החיפוש.
זה כמו guess-the-google אבל לא.

בדיוק כשקסמה המביך של האו.סי נחלש וכמעט נעלם, מגיעה סדרה חדשה בשם Love Monkey. שלא כמו crumbs, (שהתבררה כסתם עוד סיטקום וכבר קשה למצוא אותה באינטרווב), יש לסדרה הזאת פוטנציאל להיות הפיירפלי או אפילו הארסטד דבלופמנט הבאה (מבחינת חיי מדף ואוהדים).

עדכון: שכחתי לציין שהסדרה מצולמת ברחובות ניו יורק וששווה צפייה רק בשביל הנופים האורבניים.
הפוסט ב-tvsquad

בשנת 1992 החזיק סרטו של Quentin Tarantino, כלבי אשמורת, בשיא מספר השימושים במילה fuck בסרט (252 פעמים). שנתיים לאחר מכן שבר את שיאו עם ספרות זולה (271 פעמים).
כיום הסרט המוביל הוא The Devil’s Rejects, עם מספר מדהים של 560 fucks על-פני 109 דקות, שזה 5.13fpm או fuck אחד בכל 12 שניות.

— ויקיפדיה

(ואם לא שמת לב שרון, המיספור כולל גם פוסטים שהתחלנו לעבוד עליהם ולא ראו אור. הא!)

ספיישל חלוצים ב120 דקות. היתה תוכנית בונבון.
ומחר בהוט-פריים במסגרת שבוע סאנדנס יוקרן ב22:00 המיוזיקל שגעון הגראס בכיכובן של נב קמפבל וקריסטן בל, הלא היא ורוניקה מארס, שמסתמן כפצצת קאלט במשקל מגהטון. הכינו את הסוויט צ’יבה והמאנצ’יס.

ואודי, יא זבל, ככה אתה נותן לחגיגות פוסט המאה לפסוח עלינו בעצלתיים? תתבייש לך…

אני מקדישה את פוסטי זה - ה101 במספר, כשמה של יחידתו המהוללת - לאריק שרון, שעכשיו קוראים לו רק ראש הממשלה ולכן כבר לא מתבלבלים בינינו בגלל השם.

“אחי, יש’ך חמישים שקל להגיע לבארשבע?” ג’ון קסיר כרלף ויילי

סדרה חדשה בשם קראמבס (crumbs) שודרה שבוע שעבר.
בתור סיטקום היא מזעזעת, אבל ברמה אחרת היא גם קריקטורה של סיטקום ויש תחושה חזקה שהשחקנים מודעים לזבל שהם פולטים.
עדיין מוקדם לקבוע, אבל יש פוטנציאל אם יפסיקו את מתקפת הקרשים ויתמקדו יותר בדרמה (מה שאין לארסטד דבלופמנט).

(more…)

אתמול גיליתי תגליונת קטנה שהסעירה את עולמי הצר: הריף שהערוץ הראשון משתמש בו לשיקופית של “התוכניות הערב” לקוח מDoll is Mine, השיר הרביעי באלבום האחרון של בלונד רדהד (שלא סבלתי, לכן בל ייפלא שההצתה ארכה זמן רב כל כך). עכשיו בטח תשאלו איך אני יודעת מה הולך בערוץ הלא נצפה במדינה, ואני אשיב שאחת לשבוע הממיר מתייצב על 11 למשך פרק שלם של CSI, לפני שהוא שב לאקסטרה.
טריוויה: CSI שהפכה את ג’רי ברוקהיימר ממפיק-על של קולנוע למפיק-על של טלוויזיה היא אחת הסדרות הפופולריות בארה”ב. הסדרה המקורית שעלילתה מתרחשת בעיר החטאים לאס וגאס זכתה לשני ספינים פופולריים אף הם, CSI ניו יורק עם הקאסט האנמי וCSI מיאמי עם דיויד קארוזו המלחשש והבלתי נסבל. כשערפאת הלך לעולמו בתום פרפורי גסיסה ממושכים החליט בכיר בסי.בי.אס לקטוע את הפרק של CSI ששודר באותה שעה כעשר דקות לפני סופו על מנת לעבור לדיווח חדשותי של הידיעה. כמויות מכתבי התלונה שהגיעו לרשת בעקבות אותה החלטה אומללה הביאו לפיטוריו של המסכן ביום שלאחר מכן.
הסדרה זכתה בפרסים רבים ומעוררת גם לא מעט התנגדות בגלל האלימות הגרפית הרבה המתוארת בה. למותר לציין שאין בה כמעט שום סקס, למעט אונס של קורבנות או מועדוני חשפנות כשהעלילה מחייבת. החוקרים והחוקרות החתיכים רואים זרע רק מבעד למכשיר האור האולטרה-סגול או המיקרוסקופ במעבדה המצויידת היטב, ולא מניחים לאופיס רומנס לחבל להם במקצוענות.
אה, כן, וגריסום שולט.

פרק חדש של It’s JerryTime!

פספסתי את “המפצח” (Cracker) כששודרה דאז בארץ, אבל תודה לאל שיש אינטרווב ובו אתר בריטי נחמד עם סדרות בריטיות בשם דיג’יטל דיסטרקשונס (”הסחות דיגיטליות”, חפשו בגוגל).
וגם קריסטופר אקלסטון (Dr. Who 2005) מופיע שם בתור החוקר הראשי.

עוד ראיתי שב-2006 ישודר פרק ספיישל חדש (אחרי הפוגה של 10 שנים).