פולקעס

בשנת 1992 החזיק סרטו של Quentin Tarantino, כלבי אשמורת, בשיא מספר השימושים במילה fuck בסרט (252 פעמים). שנתיים לאחר מכן שבר את שיאו עם ספרות זולה (271 פעמים).
כיום הסרט המוביל הוא The Devil’s Rejects, עם מספר מדהים של 560 fucks על-פני 109 דקות, שזה 5.13fpm או fuck אחד בכל 12 שניות.

— ויקיפדיה

(ואם לא שמת לב שרון, המיספור כולל גם פוסטים שהתחלנו לעבוד עליהם ולא ראו אור. הא!)

מחשבה בלתי נמנעת שעברה במוחי בעודי מזדחלת בשובל המכוניות האינסופי ברחוב אגריפס הבוקר: לראות אנשים עם טעם רע/חוסר טעם במוסיקה מסתובבים בגאווה עם האייפוד נאנו החדש שלהם (או כל מכשיר דומה מאותו קליבר) זה מקומם כמעט כמו להביט במראה האחורית של הטרנטע המשתקשקת ברעד ורעש שלך לעבר מכונית השרד האירופאית מדגם אקזקיוטיב שזה עתה עקפת הנהוגה בידי איזה קשיש בן שמונים שמנווט אותה בקושי רב לאבדון במהירות ממוצעת של 20 קמ”ש. איזה בזבוז.

היי אודי, תסתכל על זה:
גרין וינג: סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים

חפשו אותה באתר השיתוף קבצים הקרוב לביתכם.
סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים.
…
זה מוזר כי זה מצד אחד מלאכותי לגמרי ומצד שני הכי ריאליסטי?
וסקסי בלי להראות כלום.
אבל זה סקסי רק בגלל שזה מאוד ריאליסטי.
לא יודע להסביר.
תורידו בעצמכם.
לא תצטערו.
אם אתם מכירים אותי אישית תבקשו יפה אני אצרוב לכם.
אם לא לכו להזדיין

זו הסדרה שהקצית את מלוא הפס עבורה, חיכית שעות עד שתסיים לרדת ואז כשסוף סוף התיישבת לצפות בה שנאת כל רגע, לא? רגע המחיקה מההארד דיסק בשאט נפש נותן גאולה בזעיר אנפין.

אקסיומטית, לכל שותף לדירה יש קווירקים (קריא: דפיקויות) משלו, והשותף שלי לא שונה במובן זה. מאז הקיץ האחרון, בו בילה את רוב זמנו מחוץ לדירה כשהלך לעבוד בעיר אחרת, הוא עושה יוגה/מדיטציה כל יום. בערך 3-5 שעות ביום. בסלון.
המקרה אירע לפני כמה שבועות:
ג’ השותף (שם בדוי) השרה חומוסים במים והשאיר אותם לבדם ללילה כדי שיתרככו.

באותו זמן בערך התפרסם סיפור על נער מנפל העושה מדיטציה כבר חצי שנה ללא מים:
“במג’ן דיבר רק פעמים ספורות מאז שהחל במדיטציה.
הפעם השנייה היתה לפני חודש כאשר הקיש אותו נחש.
במג’ן הבין שזה מבחנו השני, שאותו חייב היה לעבור.
במבחן הראשון גם כן הוקש ע”י נחש, שלושה חודשים אחרי שהחל במדיטציה.”
(לינק)

למחרת חזרתי הביתה והרחתי, עוד מחוץ לדלת, משהו שרוף. נכנסתי מהר לגלות שהבית אינו עולה באש, אלא שמישהו השאיר את החומוסים על הגז עד שהתיבשו ונשרפו כליל. קראתי לו: “ג’?”. אין תשובה. כנראה לא בבית. כיביתי את האש, פתחתי את החלונות, והלכתי לחדרי.
בדרך לחדר ראיתי אותו שכוב על מיטתו במדיטציה. עוד מבחן עבר בהצלחה.

חג שמח!

אז ברנט ספיינר (השחקן שמאחורי דאטה מסטאר טרק נקסט ג’נריישן) הלך בדרכו של לנרד נמוי (מיסטר ספוק בסדרה המקורית) והקליט אלבום שרוכב על הדמות הפיקטיבית שהקנתה לו את תהילתו… בינתיים כשעתיים מההעלאה ואחרי 25 הורדות אין סידרים או ליצ’רים. מילא.

.

טוענים באודיוקראש. אפשר לקרוא את הסיפור בNRG באנגלית ובעברית (מזל שיש סקציית תגובות)