פולקעס

אודי תראה איזו טלפתיה, רק דיברנו על אנשים בתלתלים שקונים הוצאות נדירות של קויל במאה חמישים שקל, והנה מישהו בפורום אלטרנטיבית של למהנט (אדר, אימצתי את החידוד) רשם את החרוזים הבאים:

ג’נסיס פי, הוא בן או בת?
נראה קצת כמו לימור לבנת
כאוס מייג’יק, זה לא קל
גם עבור סנדק האינדסטריאל
גם יהודי, גם ערבי
מבקשים לשים סייקיק טיוי
ולקול הצהלות
רוקדים ת’סקנד אנואל ריפורט (אני יודע שזה של ת’רובינג, זה פשוט לא התחרז)
אולי מספיק? לא תודה
דכאו משועמם בעבודה
עוד מעט
הפיטורים
חוזרים לגור
עם ההורים

מחשבה בלתי נמנעת שעברה במוחי בעודי מזדחלת בשובל המכוניות האינסופי ברחוב אגריפס הבוקר: לראות אנשים עם טעם רע/חוסר טעם במוסיקה מסתובבים בגאווה עם האייפוד נאנו החדש שלהם (או כל מכשיר דומה מאותו קליבר) זה מקומם כמעט כמו להביט במראה האחורית של הטרנטע המשתקשקת ברעד ורעש שלך לעבר מכונית השרד האירופאית מדגם אקזקיוטיב שזה עתה עקפת הנהוגה בידי איזה קשיש בן שמונים שמנווט אותה בקושי רב לאבדון במהירות ממוצעת של 20 קמ”ש. איזה בזבוז.

היי אודי, תסתכל על זה:
גרין וינג: סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים

חפשו אותה באתר השיתוף קבצים הקרוב לביתכם.
סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים.
…
זה מוזר כי זה מצד אחד מלאכותי לגמרי ומצד שני הכי ריאליסטי?
וסקסי בלי להראות כלום.
אבל זה סקסי רק בגלל שזה מאוד ריאליסטי.
לא יודע להסביר.
תורידו בעצמכם.
לא תצטערו.
אם אתם מכירים אותי אישית תבקשו יפה אני אצרוב לכם.
אם לא לכו להזדיין

זו הסדרה שהקצית את מלוא הפס עבורה, חיכית שעות עד שתסיים לרדת ואז כשסוף סוף התיישבת לצפות בה שנאת כל רגע, לא? רגע המחיקה מההארד דיסק בשאט נפש נותן גאולה בזעיר אנפין.

ליאור אסטרו וחבריו מארגנים מסיבת טיקי לאונג’ בסירה (אופו שהיה פעם הD1) בערב השנה האזרחית החדשה, יעני בסילבסטר. למרות שעל פניו למי שמכיר את המקום ואת הסטייל של האסקפיזם האקזוטי זה עלול להיראות כקונטרדיקשן אין טרמס, בשבילי שעד לפני כמה שנים האמנתי שבאמת קיים מועדון בניו-יורק בשם אולטרא-לאונג’ מעבר לסדרת האוספים (ולא כך הוא, מה עצוב) דאטס אז גוד אז איט גטס. ובכל מקרה נראה לי לכל הפחות מסקרן איך הם הולכים לעולל זאת. קיבלתי רשות לפרסם כאן קבל עם ועדה, אז הנה ההזמנה:

להתראות בשנה הבאה…

היום במוסף הארץ ראיון מהנה ביותר לקריאה עם האמן רפי לביא. אין לי הרבה מה להגיד ביחס לציורים שלו, אני לא ממש משתגעת על הזרם המודרניסטי המופשט, אבל את טורי ביקורת מוסיקה קלאסית שלו שמתפרסמים בעכבר העיר אני קוראת באדיקות מדי שבוע. האיש הוא אנציקלופדיה מהלכת (טוב, מדדה) על שתיים, עם חתיכת אוסף פרטי פנומנלי, ולמרות שבטור הוא לא פותח ג’ורה כמו בראיון הזה, עדיין ה’רפי-לביאיות’ פורצת ממנו בקילוח שוטף, כמו למשל בציטוט החביב עלי שנגע להקלטה חדשה של יצירה בארוקית די אזוטרית במונחים של הקלטות מסחריות מודרניות, איזו קנטטה של בוקסטהודה שאני אפילו לא מכירה:

חגי חיטרון [מבקר “הארץ” במוסיקה קלאסית] כתב שליצירה זו קיימים ארבעה ביצועים מוקלטים, מלבד החדש. שבעה מהם מצויים בספרייתי.

חברים יקרים, אני מאוד שמחה ונרגשת להתבשר ולבשר על הבלוג פודקאסט של שתי מורות רוחניות גדולות, דואו מארגו.

ממש אהבתי את הקונספט של זה. על אותו משקל אני גם המצאתי משחק קטן ודי דומה משל עצמי: כותרות של ביקורות מוסיקה בזינים ברשת שלא קראתי ומה אני סבורה שכתוב בהן.

טוב, למרות שהתוכנית של הקונכיה שערכתי נקברה תחת ערימה של טעויות ואי הבנות מצערות, החל מזה שטעיתי ביום בתאריך השידור, עבור בכשל הבנתי שהאירוח היה אמור להיות אקטיבי (ובעצם גם אין לי מיקרופון, פרט שולי), בואכה דרך השמטת השיר השני מהפלייליסט בהעתקתו למייל, וכלה בבקשה שלא נענתה מעולם לשלוח שוב את אחד הטראקים - הרי היא לפניכם. אכן, הייתי טרודה לאחרונה בשלל עניינים אישיים יותר או פחות ודעתי היתה פזורה עלי, וכמו שפרנק מציין בצדק בתמיהה מסוימת אפילו לא טרחתי לפרסם פה בבלוג לפני. אז סליחה מכולם, אני מבטיחה להשתפר לפעם הבאה. אפשר להתנחם בזה שהמוסיקה טובה, רוב הזמן לפחות. במידה מסוימת היא משקפת את סיכום 2005 שלי במוסיקה, שהיתה בשבילי שנה של התחפרות בטעם אישי וביצורו, עם הרבה הרבה אינדי רוק מלודי ופאואר פופ מצד אחד, וריוט-גרררל ופאנק-רוק צ’יקס מצד שני. למעשה זחלתי כל כך עמוק פנימה בקונכיה הפרטית שלי (ראית פרנק איך הכנסתי לך פרסומת בדלת האחורית) שאני מוצאת את עצמי חשה לראשונה שלסיכומי השנה האלה אין ממש קשר אלי, בעוד שפעם ממש לקחתי אותם אישית. מעניין אם עוד אנשים חולקים איתי באדישות הזאת מול הרשימה של הפיצ’פורק למשל שבעבר הסעירה רוחות. מבחינתי היא היתה יכולה באותה מידה להיות מסודרת מהסוף להתחלה. אולי קצת חבל על wilderness שלא נכנס בסוף, ואם ממש תלחצו אותי לקיר אני אפלוט גם שבעיניי illinois היה מנג’ס, אנימל קולקטיב מקושקש ומעצבן, ודירהוף כרגיל מחורבן. אה, כן, וזו הרשימה שהתחלתי להכין כשעוד הייתי חרוצה ונלהבת, עד שנשברתי באמצע. הסדר הוא כרונולוגי בלבד, לפי בערך מתי שהרליס נחת על האוזניים שלי, וכולל לא רק אלבומים פרופר אלא גם אוספים, אי.פי’ס, די ג’יי סט ו(סוג של) רה-אישיו. אני לא מתיימרת לטעון שמדובר ב”אלבומי השנה” למרות שחלקם בהחלט ראויים לשאת בנטל התואר, אלא כאלה שהייתי מאוד מרוצה מהם ושזכו למספר השמעות שעולה על 2. עד כדי כך שרירותי. בנוסף, היה גם האוסף המצויין הזה שמשום מה עוד לא נכנס לדאטאבייס של רייט יור מיוזיק שהייתי מרוצה ממנו ברמות על ממש. זהו זה, אני סיימתי. תנהגו באיפוק עם השתייה וצחצחו שיניים לפני שאתם מתנשקים.

עדכון: רצ”ב הפלייליסט של התוכנית כפי ששודרה בפועל

אז ברנט ספיינר (השחקן שמאחורי דאטה מסטאר טרק נקסט ג’נריישן) הלך בדרכו של לנרד נמוי (מיסטר ספוק בסדרה המקורית) והקליט אלבום שרוכב על הדמות הפיקטיבית שהקנתה לו את תהילתו… בינתיים כשעתיים מההעלאה ואחרי 25 הורדות אין סידרים או ליצ’רים. מילא.

בעיה מוכרת: זוכרים במעורפל איזה דף שביקרתם בו בליל אמש, או לפני כמה ימים, או אפילו כמה שבועות, אבל לכו תמצאו את הURL עכשיו בסבך הHistory של הדפדפן (=בראוזר בארמית צחה). חיפשתי ומצאתי פלאג-אין לאקספלורר שמאפשר חיפוש טקסטואלי שמוגבל רק למטמון, אבל כיוון שהעיקרי שלי הוא פיירפוקס (RSS נוח) יצאתי עם חצי תאוותי ביד. עכשיו, בטח כל הגיקים יגחכו בהנאה: הא, במקסתון/אופרה/זְבָּלֵרִיקוׁ שלי זה הלא פיצ’ר מובנה! מוגלגית טיפשה… אבל יתר הקוראים שאינם מאותגרים בכישורי החיברות שלהם מופצרים בזה להשאיר בתגובות המלצות על תוספים שיעשו את העבודה, אם ידוע על כאלה.
בינתיים, החיפושים שלי באתר מוזילה הביאו אותי עד לפלאג-אין הזה.