פולקעס

ובכן, אחרי שהערתי על ההזמנה הראשונה שאיני משתגעת על בתי שחי שעירים, משני המינים (האמת, השתמשתי בביטוי לא כל כך עדין שכעת מחמת טראניים למיניהם אני חוששת לחזור עליו) , חזר נמוי לערכת הפוטושופ שלו ועיצב את ההזמנה הזאת:

כלומר במקום זאת

עדכון למי שלא קורא תגובות: היתה טעות הדפסה קטנה אך קריטית בהזמנה הקודמת שהצבתי - התאריך הנכון הוא כמובן 15.2, יום רביעי - ולא כפי שפורסם. תודה לקורא חד העין אלעד שהבחין במשגה החמור.

הוא בטח הולך להרוג אותי שאני מספרת את זה, אבל אני פשוט לא יכולה להתאפק. לפעמים הוא כזאת אוחצ’ה… הוא ראה באוגנדה את איתמר מכין קפה לאחד מדאוס (חרא להקה, תרגיעו כבר) ואמר לו: בקצב הזה עוד תכין קפה לעצמון אברהמי (שמשום מה במעבדה החליטו שהוא האיש הכי מתאים לתקלט לפני/אחרי ההופעה של דאוס)
וגם, אגב, זה כנראה יכול להיות סוג של אודיציה בשבילי, כי מישהי עם יוזמה עסקית מסוימת (שששצצצ!) באה לשמוע אותי. עוד לא החלטתי אם להתחנף עם שירי קוצי מוצי פוצי או להתחרע עם דברים "קשים" מיהלום - אבל הולך להיות דרמטי בכל מקרה

רק עכשיו שמתי לב שמה שאודי כתב על the IT crowd לא קיבל פוסט רשמי אלא הוגנב בתגובות, וחבל, לדעתי.

אז הנה זה, שוב:

אפרופו אדמין ראיתי את שני הפרקים הראשונים של סדרה קומית בריטית חדשה על שני גברים ואישה (פורמט שחוזר על עצמו, לא?) העובדים במחלקת ה-IT של איזה חברה ששמה לא משנה. כמובן שהאשה היא “הנורמלית”, קריא לא מבינה במחשבים, אבל עדיין מטורפת כנדרש (הנה שוב פעם אני משתמש בביטויים מתמטיים כמו “כנדרש” (וגם לא שוכח לסגור סוגריים כנדרש (די!))).

בקיצור הפרק הראשון היה מצחיק, השני פחות, ואני מקווה לטוב. הכותבים של הסדרה שואבים השראה מהאינטרנט, ונותנים גם לינקים מתאימים באתר. אה כן קוראים לסדרה “The IT Crowd”.

עוד כבוד ראוי הוא שיש להם תמונה של מפלצת הספגטי תלויה על הקיר במשרד.

 אגב אודי, הערה אדמיניסטרטיבית: לא עפתי בכלל מהמימשק עריכה החדש. גם איטי יותר ומסורבל בגלל כל הגרפיקה, וגם נעלמו לי פונקציות שהתרגלתי ואהבתי. לטיפולו המיידי של פופטיץ.

בעקבות המלצה של פרנקזעתר שהוא כזכור יקיר הבלוג צפיתי בעשרת פרקי הסדרה weeds, שלמרות שהיא לא סובלת מעודף מקוריות עדיין מספקת פאן מסויים, ודאי למי שמספיק בקי ברפרורים לתרבות הפופ. אך טבעי הדבר, שהתענגתי במיוחד על הטקסט הבא, התגובה של הדמות קפוצת הישבן שמשחקת אליזבת פרקינס (”היי, ההיא מביג” העירה חברה שראתה איתי את אחד הפרקים “גם שם היא לא חייכה אפילו פעם אחת”) לנשיקה הלוהטת בין ביתה השמנמנה בת העשר וחברתה האזיאתית:

OK, You cannot become a lesbian just because you don’t wanna lose weight; the only girl that you should be seeing is Jenny Craig…
I know, I know, you see people like Rosie O’Donnel, and you think: hey, she can find love! but that is not where lesbianism is going, Isabelle… Look at The L word!

אגב גם weeds וגם The L Word הן סדרות של שואוטיים (אחת מרשתות הכבלים האמריקאיות הגדולות). אני תוהה אם לא מדובר פשוט בפרסומת, למרות שאין לזה שום השפעה על פרמטר הפגיעה של הבדיחה (כן, גמרתי עם מכניקה. את הפוסט).

בעקבות הידיעה הזו בלמהנט שבה מיקרוסופט משחקת תפקיד קומי דומה לזה שהיה ליוסף שילוח בסדרת סרטי אסקימו לימון או לחילופין זאב הערבות שרודף לשווא אחרי הרודראנר ונופל פעם אחר פעם קורבן למלכודת המתוחכמת שבנה בעצמו, הגעתי על ידי הקלקה לידיעה הפחות חדשה אך אולי יותר מעניינת, שם.
כיוון שכבר כמעט 18 חודש (הזמן שחולף מאז הגשת הבקשה המקורית עד לדדליין לירידה לשלב לאומי מPCT!) שמטה לחמי אינו כרוך בתעשיית הפטנטים ונותני שירותים בנושא אני יכולה לשבת בצד ולהתבונן בריחוק מסויים על ההתפתחויות האחרונות, מה גם שבארבעת החודשים האחרונים הפכתי לפיראטית כבדה, לא מעט בזכות מאמצים של אנשי קוד פתוח למיניהם. אולי אני נאיבית להחריד אבל משהו במגעים האלה ושיתוף הפעולה ההדדי של שני הגופים האלה - אחד ממשלתי וריכוזי, השני אזרחי ומבוזר, כמעט אנטי תזה של הראשון - משדר לי איזה מסר קוסמי שלדברים יש נטייה לאזן את עצמם בסופו של דבר. התועלת לשני הצדדים גם מאוד ברורה - משרד הפטנטים האמריקאי מקבל לרשותו רזרבה אדירת מימדים ועוצמה של בוחני פטנטים בחינם, מה שעשוי לזרז את תהליך האישור ו/או (מה שקהילת הקוד הפתוח ודאי שואפת אליו) ביטול של פטנטים לא-ואלידיים, או סירוב בקשות שלא ראויות הענקה. מבחינת קהילת הקוד הפתוח, אפשרות לבלום או לפחות לרסן מעט את השטף הגואה של מונופוליסטיות בדמות רבבות פטנטים מופרכים שהוגשו בעשורים האחרונים והתקבלו, מה שגרם בלאגן ולא מעט כאב ראש למפתחים שצריכים לנסות לפלס דרך לעקוף גם את המכשולים האלה. נשאלת השאלה כמה שנים ייקח לבשורה לעשות עלייה למשרד הפטנטים הישראלי. אולי הגיע הזמן להרים איזה טלפון לבוס שלי לשעבר.

פרנקזעתר יקיר הבלוג הואיל לתת לי הזדמנות שנייה ואף ניאות לשדר הערב בין שמונה לעשר את “האוסף הנשי” שערכתי, שצמח למעשה במקור במסגרת מאמצי לתת מענה לצרכים המוסיקליים של ערבי לסביות בשושן, בתקופה שאקסתי עוד ניצחה עליהם ובירמנה בהם, לפני שחזרה להיות זונת הייטק עם רכב ליסינג וכרטיס cibus.
ביני לביני אני מכנה את המיקס הזה של אינדי פופ, ררריוט גירל הארד-קור פאנק נויז ואלקטרו-קלאש בשם המרובה כפלי-משמעות Ultima Lez.
אפשר להאזין כאן ו”לרפרף על הפלייליסט ולהנהן”, כמו שהארגו קוראת לזה, פה

עדכון שלאחר מעשה: כאן אפשר להוריד את התוכנית ששודרה

היום בעודי מנסה להסביר לחברתי למעבדה את שורש הפאדיחה בהתמכרותי לדיסק של רייצ’ל סטיבנס הועפתי בבלאסט פרום דה פאסט למחוזות ילדותי כשבתגובה לתיאוריי “להקת ילדים שהם מריונטות של מפיקים” על SClub7 נדלקו זוג פנסים מנצנצים בעיניה ובחיוך שהתפשט על פרצופה המנומש שאלה “קיד וידאו?”
הנה כי כן, כפי שמעידים גולשי הימד”ב, הסדרה לילדים הזו ששודרה כאן באמצע האייטיז בדיוק כשהייתי בגיל הנכון לצרוך אותה בכפית (זו לא מטאפורה, הדמויות המצוירות או יותר נכון חיקוי גרוע שלהן הוטבעו על מכסים של מעדני חלב שהפצרתי בהוריי או כל מבוגר אחראי אחר בסביבה לרכוש לי) ואיכלסה כוכבים בשר ודם שהופכים לקארטוּן במהלך סיקוונס הפתיחה וחוזרים לדמותם האנושית בסוף הפרק לרגל קליפ מוסיקלי שונה בכל פעם (למרות שעד כמה שאני זוכרת ייתכנו גם אי אילו חזרות), קצת כמו הקונספט של הסרט הבריטי “ילדי המים”, היתה כל מה שדור הMTV הצעיר יכול לבקש לעצמו; גם אנימציה, גם קליפים, גם דמויות שהן ילדים שמנגנים בלהקה, כל אחד בכלי אחר, וכמובן: מוסיקה מקורית עתירת סינתים כיאה לצייטגייסט שהגיע באותה עת לשיאו, זה שאחריו רק מדרון תלול.
מסתבר שגם לקיד וידאו, כמו כל פריט נוסטלגי אחר מהאייטיז שמכבד את עצמו, יש אתר שריר וקיים שבו אפשר להוריד את כל השירים (כי הקסטה המקורית שהיתה לי כבר מזמן הלכה לאיבוד, כמה חבל. מי יודע מה אפשר לקבל עליה בebay היום), להתעדכן במילות השירים האמיתיות (במקום הג’יבריש שהמצאתי) ולסגוד לחיטוביו של הנער קיד (בריאן סקוט).

זה השם של האלבום החדש של pretty girls make grave. תהיתי אם להגיד משהו כי אני מראש מניחה שכולם כמוני קוראים את קסטות מיקס זעירות ולכן אני לא מחדשת הרבה. מה שנחמד שנתקלתי בידיעה ההיא במהלך שבוע של חרישה אינטנסיבית על Good Health הראשון שלהם, שהטרק הרביעי בו the Getaway הוא בעיניי אחד מהמנוני הנויז המופלאים שנכתבו אי פעם.
עם Good Health יש לי בעקרון יחסים מסובכים. ביקשתי מי.א. שיצרוב לי (קראתי סיקור מסקרן של פ4ק) אבל אז האקס זרקה אותי ועזבה את ירושלים עם נתח קטן ועסיסי של האוסף שלי. אחרי כמה שבועות של ניג’וסים הוא חזר אלי, כלומר לא הוא בדיוק אלא העתק שלו שהיא הכינה בטענה שהראשון נשרט מדי. היום כשנמאס לי לחפש ריפ טוב הלכתי וקניתי אותו בדחנגוס ב15$.
הקשבתי היום פעם ראשונה לכל האלבום החדש, אחרי ששמעתי את הסינגל כמה פעמים תוך הצלבת אצבעות ומלמול תפילה שהלואי ששאר האלבום יישמע יותר טוב (ואם אפשר אז גם יותר טוב מthe new romance).
נראה לי בינתיים שיש פוטנציאל לאי אכזבה.
אה, ובולצי, אם אתה קורא כאן, אני מכריזה פה קבל עם ועדה שאני זונה בת זונה אם הבאס-ליין של the number הוא לא כמעט אחד לאחד זה של negotiate with love של הג’רג’וחה הזו רייצ’ל סטיבנס מS club 7. בגללך ובגלל הסטיילוס הזה אני לא מסוגלת להפסיק לשמוע את היורוטראש הזה כבר שבוע.

שאפל הסב את תשומת ליבי לאתר המוקדש לצ’אק נוריס. יש בו הרבה עובדות, כמו זאת:

Chuck Norris has counted to infinity. Twice.

ספיישל חלוצים ב120 דקות. היתה תוכנית בונבון.
ומחר בהוט-פריים במסגרת שבוע סאנדנס יוקרן ב22:00 המיוזיקל שגעון הגראס בכיכובן של נב קמפבל וקריסטן בל, הלא היא ורוניקה מארס, שמסתמן כפצצת קאלט במשקל מגהטון. הכינו את הסוויט צ’יבה והמאנצ’יס.

ואודי, יא זבל, ככה אתה נותן לחגיגות פוסט המאה לפסוח עלינו בעצלתיים? תתבייש לך…

אני מקדישה את פוסטי זה - ה101 במספר, כשמה של יחידתו המהוללת - לאריק שרון, שעכשיו קוראים לו רק ראש הממשלה ולכן כבר לא מתבלבלים בינינו בגלל השם.

“אחי, יש’ך חמישים שקל להגיע לבארשבע?” ג’ון קסיר כרלף ויילי

אתמול גיליתי תגליונת קטנה שהסעירה את עולמי הצר: הריף שהערוץ הראשון משתמש בו לשיקופית של “התוכניות הערב” לקוח מDoll is Mine, השיר הרביעי באלבום האחרון של בלונד רדהד (שלא סבלתי, לכן בל ייפלא שההצתה ארכה זמן רב כל כך). עכשיו בטח תשאלו איך אני יודעת מה הולך בערוץ הלא נצפה במדינה, ואני אשיב שאחת לשבוע הממיר מתייצב על 11 למשך פרק שלם של CSI, לפני שהוא שב לאקסטרה.
טריוויה: CSI שהפכה את ג’רי ברוקהיימר ממפיק-על של קולנוע למפיק-על של טלוויזיה היא אחת הסדרות הפופולריות בארה”ב. הסדרה המקורית שעלילתה מתרחשת בעיר החטאים לאס וגאס זכתה לשני ספינים פופולריים אף הם, CSI ניו יורק עם הקאסט האנמי וCSI מיאמי עם דיויד קארוזו המלחשש והבלתי נסבל. כשערפאת הלך לעולמו בתום פרפורי גסיסה ממושכים החליט בכיר בסי.בי.אס לקטוע את הפרק של CSI ששודר באותה שעה כעשר דקות לפני סופו על מנת לעבור לדיווח חדשותי של הידיעה. כמויות מכתבי התלונה שהגיעו לרשת בעקבות אותה החלטה אומללה הביאו לפיטוריו של המסכן ביום שלאחר מכן.
הסדרה זכתה בפרסים רבים ומעוררת גם לא מעט התנגדות בגלל האלימות הגרפית הרבה המתוארת בה. למותר לציין שאין בה כמעט שום סקס, למעט אונס של קורבנות או מועדוני חשפנות כשהעלילה מחייבת. החוקרים והחוקרות החתיכים רואים זרע רק מבעד למכשיר האור האולטרה-סגול או המיקרוסקופ במעבדה המצויידת היטב, ולא מניחים לאופיס רומנס לחבל להם במקצוענות.
אה, כן, וגריסום שולט.