פולקעס

היום בעודי מנסה להסביר לחברתי למעבדה את שורש הפאדיחה בהתמכרותי לדיסק של רייצ’ל סטיבנס הועפתי בבלאסט פרום דה פאסט למחוזות ילדותי כשבתגובה לתיאוריי “להקת ילדים שהם מריונטות של מפיקים” על SClub7 נדלקו זוג פנסים מנצנצים בעיניה ובחיוך שהתפשט על פרצופה המנומש שאלה “קיד וידאו?”
הנה כי כן, כפי שמעידים גולשי הימד”ב, הסדרה לילדים הזו ששודרה כאן באמצע האייטיז בדיוק כשהייתי בגיל הנכון לצרוך אותה בכפית (זו לא מטאפורה, הדמויות המצוירות או יותר נכון חיקוי גרוע שלהן הוטבעו על מכסים של מעדני חלב שהפצרתי בהוריי או כל מבוגר אחראי אחר בסביבה לרכוש לי) ואיכלסה כוכבים בשר ודם שהופכים לקארטוּן במהלך סיקוונס הפתיחה וחוזרים לדמותם האנושית בסוף הפרק לרגל קליפ מוסיקלי שונה בכל פעם (למרות שעד כמה שאני זוכרת ייתכנו גם אי אילו חזרות), קצת כמו הקונספט של הסרט הבריטי “ילדי המים”, היתה כל מה שדור הMTV הצעיר יכול לבקש לעצמו; גם אנימציה, גם קליפים, גם דמויות שהן ילדים שמנגנים בלהקה, כל אחד בכלי אחר, וכמובן: מוסיקה מקורית עתירת סינתים כיאה לצייטגייסט שהגיע באותה עת לשיאו, זה שאחריו רק מדרון תלול.
מסתבר שגם לקיד וידאו, כמו כל פריט נוסטלגי אחר מהאייטיז שמכבד את עצמו, יש אתר שריר וקיים שבו אפשר להוריד את כל השירים (כי הקסטה המקורית שהיתה לי כבר מזמן הלכה לאיבוד, כמה חבל. מי יודע מה אפשר לקבל עליה בebay היום), להתעדכן במילות השירים האמיתיות (במקום הג’יבריש שהמצאתי) ולסגוד לחיטוביו של הנער קיד (בריאן סקוט).