פולקעס

סרט: המטדור (או איך שקוראים לזה בעברית)
אם אתם זוכרים חסד לפירס ברוסנן מימיו כרמינגטון סטיל תשמחו לגלות שהוא מימש את הפוטנציאל הקומי שלו בסרט הזה. התסריט מתחמק מהנוסחאות הקומיות הלעוסות ומייצר דמויות טובות ממה שאפשר לצפות בסרט עם גרג קיניר (שוב כנייס גאי). בסה”כ פירס משחק דמות שכיף לצחוק איתה/עליה.

(צילום אילוסטרציה)

היי אודי, תסתכל על זה:
גרין וינג: סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים

חפשו אותה באתר השיתוף קבצים הקרוב לביתכם.
סדרת הבית חולים הכי טובה שאתם לא מכירים.
…
זה מוזר כי זה מצד אחד מלאכותי לגמרי ומצד שני הכי ריאליסטי?
וסקסי בלי להראות כלום.
אבל זה סקסי רק בגלל שזה מאוד ריאליסטי.
לא יודע להסביר.
תורידו בעצמכם.
לא תצטערו.
אם אתם מכירים אותי אישית תבקשו יפה אני אצרוב לכם.
אם לא לכו להזדיין

זו הסדרה שהקצית את מלוא הפס עבורה, חיכית שעות עד שתסיים לרדת ואז כשסוף סוף התיישבת לצפות בה שנאת כל רגע, לא? רגע המחיקה מההארד דיסק בשאט נפש נותן גאולה בזעיר אנפין.

ליאור אסטרו וחבריו מארגנים מסיבת טיקי לאונג’ בסירה (אופו שהיה פעם הD1) בערב השנה האזרחית החדשה, יעני בסילבסטר. למרות שעל פניו למי שמכיר את המקום ואת הסטייל של האסקפיזם האקזוטי זה עלול להיראות כקונטרדיקשן אין טרמס, בשבילי שעד לפני כמה שנים האמנתי שבאמת קיים מועדון בניו-יורק בשם אולטרא-לאונג’ מעבר לסדרת האוספים (ולא כך הוא, מה עצוב) דאטס אז גוד אז איט גטס. ובכל מקרה נראה לי לכל הפחות מסקרן איך הם הולכים לעולל זאת. קיבלתי רשות לפרסם כאן קבל עם ועדה, אז הנה ההזמנה:

להתראות בשנה הבאה…

אקסיומטית, לכל שותף לדירה יש קווירקים (קריא: דפיקויות) משלו, והשותף שלי לא שונה במובן זה. מאז הקיץ האחרון, בו בילה את רוב זמנו מחוץ לדירה כשהלך לעבוד בעיר אחרת, הוא עושה יוגה/מדיטציה כל יום. בערך 3-5 שעות ביום. בסלון.
המקרה אירע לפני כמה שבועות:
ג’ השותף (שם בדוי) השרה חומוסים במים והשאיר אותם לבדם ללילה כדי שיתרככו.

באותו זמן בערך התפרסם סיפור על נער מנפל העושה מדיטציה כבר חצי שנה ללא מים:
“במג’ן דיבר רק פעמים ספורות מאז שהחל במדיטציה.
הפעם השנייה היתה לפני חודש כאשר הקיש אותו נחש.
במג’ן הבין שזה מבחנו השני, שאותו חייב היה לעבור.
במבחן הראשון גם כן הוקש ע”י נחש, שלושה חודשים אחרי שהחל במדיטציה.”
(לינק)

למחרת חזרתי הביתה והרחתי, עוד מחוץ לדלת, משהו שרוף. נכנסתי מהר לגלות שהבית אינו עולה באש, אלא שמישהו השאיר את החומוסים על הגז עד שהתיבשו ונשרפו כליל. קראתי לו: “ג’?”. אין תשובה. כנראה לא בבית. כיביתי את האש, פתחתי את החלונות, והלכתי לחדרי.
בדרך לחדר ראיתי אותו שכוב על מיטתו במדיטציה. עוד מבחן עבר בהצלחה.

חג שמח!

נזכרתי היום בסרטון של 5 סטודנטים מבי”ס לאנימציה בצרפת בשם לה בילדינג (הבניין). הסרט רונדר בחלקו בתלת-מימד וצויר בחלקו האחר בדו-מימד.
ישנם גם סרטונים על תהליך היצירה.

ספר ממש מעניין של קרלו שטרנגר. מתוך המבוא:
“ילדים מדמיינים לעתים שיוכלו להיות מי שהם רוצים, או שיום אחד יהיו מישהו אחר לגמרי. במידה מסויימת, פנטזיה זו מלווה אותנו כל חיינו. המתח בין מה שאנו רוצים, או יכולים להיות, לבין מה שאנחנו, הוא אחד המאפיינים החשובים של חיינו. למרות זאת, שנות הבגרות מאופיינות בדרך-כלל בתחושה הולכת ומתחזקת של זהות, ובהשלמה עם המגבלות והאילוצים שמכתיבות הביוגרפיה האישית והאפשרויות הריאליסטיות של כל אחד מאיתנו.
…איזו מידה של חופש יש לנו ביצירת עצמנו? אם אכן קיים עצמי עמוק, מבנה נפשי הטבוע באורגניזם שלנו ומשקף את היסטוריית חיינו, הרי שמפעל היצירה העצמית מוגבל במהותו.”

(תשבוחות מגב הכריכה)

היום במוסף הארץ ראיון מהנה ביותר לקריאה עם האמן רפי לביא. אין לי הרבה מה להגיד ביחס לציורים שלו, אני לא ממש משתגעת על הזרם המודרניסטי המופשט, אבל את טורי ביקורת מוסיקה קלאסית שלו שמתפרסמים בעכבר העיר אני קוראת באדיקות מדי שבוע. האיש הוא אנציקלופדיה מהלכת (טוב, מדדה) על שתיים, עם חתיכת אוסף פרטי פנומנלי, ולמרות שבטור הוא לא פותח ג’ורה כמו בראיון הזה, עדיין ה’רפי-לביאיות’ פורצת ממנו בקילוח שוטף, כמו למשל בציטוט החביב עלי שנגע להקלטה חדשה של יצירה בארוקית די אזוטרית במונחים של הקלטות מסחריות מודרניות, איזו קנטטה של בוקסטהודה שאני אפילו לא מכירה:

חגי חיטרון [מבקר “הארץ” במוסיקה קלאסית] כתב שליצירה זו קיימים ארבעה ביצועים מוקלטים, מלבד החדש. שבעה מהם מצויים בספרייתי.

חברים יקרים, אני מאוד שמחה ונרגשת להתבשר ולבשר על הבלוג פודקאסט של שתי מורות רוחניות גדולות, דואו מארגו.

ממש אהבתי את הקונספט של זה. על אותו משקל אני גם המצאתי משחק קטן ודי דומה משל עצמי: כותרות של ביקורות מוסיקה בזינים ברשת שלא קראתי ומה אני סבורה שכתוב בהן.

טוב, למרות שהתוכנית של הקונכיה שערכתי נקברה תחת ערימה של טעויות ואי הבנות מצערות, החל מזה שטעיתי ביום בתאריך השידור, עבור בכשל הבנתי שהאירוח היה אמור להיות אקטיבי (ובעצם גם אין לי מיקרופון, פרט שולי), בואכה דרך השמטת השיר השני מהפלייליסט בהעתקתו למייל, וכלה בבקשה שלא נענתה מעולם לשלוח שוב את אחד הטראקים - הרי היא לפניכם. אכן, הייתי טרודה לאחרונה בשלל עניינים אישיים יותר או פחות ודעתי היתה פזורה עלי, וכמו שפרנק מציין בצדק בתמיהה מסוימת אפילו לא טרחתי לפרסם פה בבלוג לפני. אז סליחה מכולם, אני מבטיחה להשתפר לפעם הבאה. אפשר להתנחם בזה שהמוסיקה טובה, רוב הזמן לפחות. במידה מסוימת היא משקפת את סיכום 2005 שלי במוסיקה, שהיתה בשבילי שנה של התחפרות בטעם אישי וביצורו, עם הרבה הרבה אינדי רוק מלודי ופאואר פופ מצד אחד, וריוט-גרררל ופאנק-רוק צ’יקס מצד שני. למעשה זחלתי כל כך עמוק פנימה בקונכיה הפרטית שלי (ראית פרנק איך הכנסתי לך פרסומת בדלת האחורית) שאני מוצאת את עצמי חשה לראשונה שלסיכומי השנה האלה אין ממש קשר אלי, בעוד שפעם ממש לקחתי אותם אישית. מעניין אם עוד אנשים חולקים איתי באדישות הזאת מול הרשימה של הפיצ’פורק למשל שבעבר הסעירה רוחות. מבחינתי היא היתה יכולה באותה מידה להיות מסודרת מהסוף להתחלה. אולי קצת חבל על wilderness שלא נכנס בסוף, ואם ממש תלחצו אותי לקיר אני אפלוט גם שבעיניי illinois היה מנג’ס, אנימל קולקטיב מקושקש ומעצבן, ודירהוף כרגיל מחורבן. אה, כן, וזו הרשימה שהתחלתי להכין כשעוד הייתי חרוצה ונלהבת, עד שנשברתי באמצע. הסדר הוא כרונולוגי בלבד, לפי בערך מתי שהרליס נחת על האוזניים שלי, וכולל לא רק אלבומים פרופר אלא גם אוספים, אי.פי’ס, די ג’יי סט ו(סוג של) רה-אישיו. אני לא מתיימרת לטעון שמדובר ב”אלבומי השנה” למרות שחלקם בהחלט ראויים לשאת בנטל התואר, אלא כאלה שהייתי מאוד מרוצה מהם ושזכו למספר השמעות שעולה על 2. עד כדי כך שרירותי. בנוסף, היה גם האוסף המצויין הזה שמשום מה עוד לא נכנס לדאטאבייס של רייט יור מיוזיק שהייתי מרוצה ממנו ברמות על ממש. זהו זה, אני סיימתי. תנהגו באיפוק עם השתייה וצחצחו שיניים לפני שאתם מתנשקים.

עדכון: רצ”ב הפלייליסט של התוכנית כפי ששודרה בפועל